זיכרון

הרגשתי שיש לי חוב אליה אשר לא אוכל לעולם לפרוע. על חביבותה. על עזרתה. היא הייתה לי כמו אימא שנייה. היא ואימא השלימו זו את זו בהרמוניה. עכשיו אימא הייתה אחראית על הכול ואנחנו היינו חייבים לעזור לה. אימא, שאיבדה לא רק את בעלה ואת אחותה הקרובה, אלא גם עוד ארבע אחיות ואח בלי שנדע על גורלם המדויק. רק גיס אחד שלה שרד את המלחמה, פִּינֶק, בעלה של אחותה הצעירה, אֵרנָה. הוא יצר איתנו קשר אחרי המלחמה מפריז, שהייתה תחנת ביניים בדרכו לניו יורק. אימא ואנחנו, שלושת הבנים, היינו כל מה שנותר לו ממשפחתו. היא נסעה לבקר אותו בארצות הברית בתחילת שנות ה־60 של המאה שעברה. במותו, פִּינֶק הוריש לשלושתנו את רכושו הצנוע.

״לא נשכח לעולם את מה שעשית עבורנו בימי שגרה ובימי סכנה. הטרגדיה האיומה שקרתה הייתה לשבר שהפך את חיינו והאיר לי פן באישיותך, שהנער שהייתי לא היה רגיש לו. רגשותיי ואהבתי כלפיך התעמקו. נמשיך את חיינו ברוח מעשיך. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים״. 

בכל שנה, מרקו ואני מציינים את יום מותו בכ״ד בשבט. אני הולך לבית הכנסת ואומר קדיש. אנחנו מתקשרים אחד לשני, וגם לסול כמובן. אני מדליק נר זיכרון. סול תמיד מתקשר ב־7 בפברואר, התאריך הלועזי מדבר אליו יותר.

בעצם ״ידענו״ עליו שהוא לא לגמרי ״נקי״ – אופורטוניסט, אוהד נאצים... ושהמחווה האצילית באותו לילה הייתה מעין כיסוי לשמו הרע. הסתבר שההפך הוא הנכון: השמועות על היותו משתף פעולה היוו אליבי מעולה לעבודת המחתרת שלו.

דפקנו על הדלת אצל השכנה מלמעלה בכיכר דניאל וילינק, מאז 1946 ויקטוריפליין (כיכר הניצחון). עדיין אותה שכנה! והיא זכרה אותנו! מדהים! אבל מדהים עוד יותר היה מה שהיא סיפרה לנו על שכננו לשעבר, ד״ר דה קלרק זובלי: הוא המשיך לטפל בחולים יהודים גם לאחר שהנאצים אסרו על כך. הוא גם עזר לספק תלושי מזון למסתתרים. במאי 1944, בזמן שהוא טיפל באיש המחתרת הפצוע, חריט ואן דר פיין, הנאצים תפסו אותו יחד עם מטופלו. חריט ואן דר פיין נורה למוות וד״ר זובלי נשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן. 

לאחר המלחמה הוא חזר לאמסטרדם וחידש את הפרקטיקה הרפואית שלו.

המטופלים היהודים של ד״ר זובלי נתנו לו במתנה נסיעה לישראל לרגל יציאתו לגמלאות. הוא נפטר בשנת 1967, לפני שיכול היה לממש את הטיול.

אני יצאתי מהביקור אצל השכנה מלא הערצה, אך גם מלא צער על כך שלא היה לנו שום קשר איתו אחרי המלחמה. 

בשדה התעופה של ברלין שכרנו מכונית ונסענו כ-100 קילומטר דרומה. חנינו ליד מסילת הברזל והתחלנו ללכת לאורך הפסים עד לעמוד הקילומטר ה־101.6. משמאלנו, בשולי היער, מצאנו אנדרטה גדולה שעליה חרוטים 16 שמות המתים הקבורים שם. ביניהם גם השם של אבא שלנו.

בילינו את הלילה בנמנום באוטו, שהחנינו באותו מקום שבו נעצרה הרכבת לפני כמעט 50 שנה. השתרענו איכשהו במכונית, לאחר שהתייאשנו מלמצוא מקום לינה במה שהיה עד שנתיים לפני כן ה־GDR (גרמניה המזרחית). 

דבר ראשון על הבוקר ניגשנו לבית הקברות היהודי, שהוקם באפריל 1945. שתי נשים עם מגרפות בידן עסקו בתחזוקת המקום. שאלנו אותן מספר שאלות, והן יעצו לנו לפנות לגברת ארלט כדי לקבל תשובות. פנינו לכוון ביתה ואז הסתבר שמישהו כבר הבחין בנו והודיע לה על המבקרים הזרים: הנה היא מתקרבת אלינו על אופניים.

במשך השנים היא דאגה, לצד בעלה ריצ׳ארד, לטיפול בקברי האחים השונים ובטיפוח בית הקברות היהודי. היא רשמה את סיפור ״הרכבת האבודה״ בספרון בשם ״לעולם לא לשכוח״. 

מאז שהאזור נהיה נגיש בעקבות האיחוד עם המערב, ושורדי הרכבת ובני משפחותיהם התחילו לבקר במקום, ניהלה אריקה ארלט התכתבות ענפה עם כל מי שידע לקרוא גרמנית. היא דיווחה באופן סדיר על אירועי הזיכרון השנתיים המקומיים ושלחה מדי פעם גזרי עיתון מעניינים וברכות לשנה החדשה. 

בהזדמנויות שביקרנו בטרביץ, היא תמיד פינתה לנו זמן. היה נעים להיפגש איתה. היא פנתה אלינו באופן פורמלי כ״מר״ ו״גברת״, וכמובן שגם אנחנו קראנו לה ״גברת ארלט״. לא הצענו לשנות את זה, הרי היא הייתה המבוגרת בינינו. 

השואה לא התרחשה על ״פלנטה אחרת״ ולא בוצעה בידי מפלצות.

על כולנו להבין שכל אחד ואחת מאיתנו עלול להידרדר מבחינה מוסרית: איש מאיתנו אינו שונה במהותו או נעלה על אחרים. זהו דבר שעלינו לזכור תמיד (אך למרבה הצער אין זה כך).

על המצבה חרוטות המילים הבאות:

״שוב יגיעו ישמעו

השירים החופשיים

למתים בם זכר נצח

ותוחלת לחיים״

(בית מתוך שיר רוסי בתרגום רחל)

מילים אלה הן, כמובן, גם לזכרו של אבא

היינו שבעה: סבתא נטע, שבאה לחגוג איתנו את החג, אבא סנדר, אימא פְרֵיי, מריון, חנן, רות ואני, נעמי.

עמדנו כאן, לאחר שנעצרנו על ידי חיילים גרמנים ושוטרים הולנדים, שהופיעו לפתע בדירה והודיעו כי אנו עומדים להישלח למחנה המעבר וסטרבורק.

נאלצנו להתחיל מחדש, ללא אבא וללא רות. ידענו שהשהות שלנו בהולנד היא זמנית בלבד: מריון תצטרף בקרוב לאביה בארצות הברית, וחנן ואני נעבור בבוא העת למדינה היהודית שבדרך. היינו משוכנעים ששם עוולות העבר לא יחזרו על עצמן: לא גזענות, לא אפליה, לא רדיפות – לא כלפינו, ובוודאי שלא מצדנו.

היינו בדעה שהאנושות למדה את הלקח ושעתה ישרור שלום בין העמים, אך עד מהרה התפכחנו והבנו שטעינו. ברחבי העולם ממשיכות להתנהל מלחמות קשות וסבל רב נגרם לאינספור קורבנות. 

האם יש מוצא מן המצב הנורא הזה? האם קיים עדיין סיכוי לשלום?

ההיסטוריה, כמו ניסיון החיים, אמורה לסייע לנו להתפתח וללמד אותנו כיצד ראוי להתמודד עם האתגרים שניצבים בפנינו. משמעות הדבר היא שעלינו, בראש ובראשונה, לאזור אומץ ולהתבונן במציאות כפי שהיא, מבלי להסתנוור מדעות קדומות או להסיט את המבט נוכח קושי אדיר להכיר באשמתנו כצד הפוגע. עלינו להתמיד ולהתייצב כנגד עוולות והפרה של החוק.

במאמץ לפתור את הסכסוך המתמשך בינינו לבין הפלסטינים, או כל סכסוך אחר, העיקרון המנחה צריך תמיד להיות האנושיות המשותפת שלנו, ולא אידאולוגיה מסויימת, נעלה ככל שתהיה.