בידוד והדרה

ב־14 במאי נכנסנו למכונית כדי לנסוע לנמל, אבל בדרך נתקענו בפקק תנועה אדיר, כיוון שלעוד כמה אלפים היה את אותו הרעיון. לא יכולנו להתקדם יותר ונאלצנו לחזור הביתה. המלכודת נסגרה ואנחנו בתוכה.

הייתי ברחוב עם אימא. עמדנו מול בניין שנחשב לגבוה מאוד באותם ימים ונקרא ״גורד השחקים”, והיא החזיקה את ידי. הגרמנים נכנסו לעיר רכובים על אופנועים. כשהם חלפו על פנינו, אימא אמרה ביידיש ״בְּרֶענֶן זוֹלֶן זִי״, כלומר ״שיישרפו”.

אפשר רק להיעלב מהמהירות ומהקלות שבהן נכנעה הולנד, ומהמלכה וילהלמינה שברחה לאנגליה.

גם מי שלא היה מחסידי משפחת המלוכה הרגיש נבגד על ידי ה״אימא של כולם״, שנטשה אותנו. המלכה עזבה בליווי שרי הממשלה, ובכך אפשרה לנאצים להשליט שלטון אזרחי לצד שלטון צבאי.

הם הוטרדו והותקפו על ידי הגרמנים וה־NSB. הפורעים הלכו וחזרו, ובעלי המקום, כדי להגן על עצמם, ריססו גז אמוניה בפתח החנות. בתגובה עשו הגרמנים אקציות שבמהלכן נתפסו מאות גברים יהודים.

כאות מחאה על מעשי הנאצים, נהגי החשמליות סירבו לנסוע, והחשמליות המעטות שכן נסעו נעצרו בכוח על ידי תושבי אמסטרדם. ביום שלישי, ה־25 בפברואר 1941, באופן מפתיע התפשטה השביתה בתוך שעות בודדות ברחבי העיר וכל החנויות נסגרו. המחאה התפשטה גם לערים אחרות. החיילים הגרמנים החלו לירות באזרחים ללא רחמים. לירות כדי להרוג. תשעה בני אדם נהרגו ורבים נפצעו. ההולנדים הבינו שכל התנגדות עלולה לעלות להם בחייהם. לאחר שביתת פברואר לא הייתה עוד התנגדות בפומבי.

מרקו היה בנם הבכור של הדוד מוישה והדודה רנה, אחותו של אבא. מספר שבועות אחרי שמרקו נספה, קיבלו הוריו הודעה שהוא מת תוך כדי עבודה. הוצע להם לקנות את האפר שלו תמורת 30 גילדן הולנדיים. אני לא יודע אם הם עשו זאת ואם הם ישבו שבעה. הם לא דיברו איתנו על מה שקרה. האווירה במשפחה הייתה מאוד קשה. דודה רנה הייתה נסערת, ומוישה שמר על איפוק ולא חשף את רגשותיו.

הרשויות בהולנד פעלו באופן מאורגן וסייעו לנאצים, שקיבלו ממרשם התושבים ההולנדי נתונים מדויקים, ובהם כתובות מגוריהם של היהודים.

השלב השני כלל את סימון היהודים. הנאצים חייבו את כל התושבים הבגירים לשאת תעודת זהות. כדי לזהות יהודים במהירות במחסום או בביקורת פתע ברחוב, הוטבעה בתעודותיהם האות “J” באדום.

נאסר עלינו להיכנס למסעדות, לשבת בבתי קפה, לבלות בגנים ציבוריים, לראות סרט בקולנוע, לצפות במשחק כדורגל או אירוע ספורט אחר, לעשות קניות בשוק ועוד ועוד… פתאום הכול היה אסור לנו, אפילו לשבת על ספסל ברחוב או לצאת עם חכה ולדוג דגים.

מטרת הצווים הייתה להרחיק את היהודים מן החיים הציבוריים, להגביל את חופש התנועה שלהם ולבודד אותם.

הגרמנים אסרו על יהודים לעלות לרכבת, לאוטובוס או לחשמלית. המכונית שלנו הוחרמה, ואבא נדרש למסור גם את האופניים שלו. היה אסור לנו להחזיק טלפון או רדיו (טלוויזיה עדיין לא הייתה קיימת). אסרו עלינו להימצא מחוץ לבית בין השעה שמונה בערב לשש בבוקר ולבקר בבתיהם של לא־יהודים.

אלה עיקר הגזירות שהגרמנים גזרו עלינו, והן נותנות מושג מה זה היה להיות מסומן ומבודד מהעולם שסביבנו.

אלו היו ילדים שנאסר עליהם להמשיך ללמוד בבתי ספר הכלליים, וחויבו לעבור לבית ספר יהודי, כמו זה שלנו. 

מספר התלמידים בכיתה הוכפל. המורה שלנו הייתה צריכה להתמודד עכשיו עם 56 תלמידים בני 8–9… אבל איך?

זה היה עוד שלב בבידוד היהודים מהחברה. כך, לאחר חמש שנים בבית הספר היסודי הממלכתי בנטפלד, נאלצתי לעבור לבית ספר יהודי בהארלם. מדי יום נסענו יוסט ואני בחשמלית מבנטפלד להארלם – הוא לגימנסיה היהודית ואני לכיתה ו׳ בבית הספר היסודי.

הצטרפתי לכיתה שבה כל הילדים הגיעו מבתי ספר שונים בהארלם, זנדפורט ומקומות אחרים בסביבה, והיו זרים זה לזה. הבלגן היה גדול, ילדים מרקעים שונים, וקשה היה לנהל מערך שיעורים תקין.

למרות זאת הרגשתי ״בבית״ בקרב ילדים אלו שחלקו איתי גורל משותף.

בחודשים שלאחר מכן אלפי יהודים שחיו בערים ובכפרים ברחבי הולנד נאלצו לעבור לאמסטרדם.

מאחר ואי־אפשר היה לשכן את כל היהודים שהגיעו מחוץ לעיר ברובע היהודי הישן והצפוף, הם שוכנו גם בשני אזורים אחרים בעיר בהם כבר גרו יהודים רבים, שחלקם כבר גורשו למחנות ובתיהם עמדו ריקים.

מאחר שלא היה לנו בית באמסטרדם, התגוררנו אצל אחיו של אבי, הדוד ג׳ורג׳, ואשתו, הדודה מרתה, ברחוב פיטר דה הוך. זה לא היה פשוט. למרבה המזל, לאחר חודש יכולנו להשתמש בדירה הפנויה של הדודה רי, אשתו הראשונה של הדוד מקס, אחיו הבכור של אבי. שם גרנו בסתר, שכן רשמית היינו רשומים אצל הדוד ג'ורג' והדודה מרתה.

מאחר שהוריי סברו שהמגורים בסתר מסוכנים מדי, חזרנו בלילות לבית דודנו כדי לישון. היה עלינו לצעוד כחצי שעה כדי להגיע לביתו לפני השעה 20:00, כאשר החל העוצר שהוטל על היהודים. כדי לקצר את הדרך חצינו את תעלת האמסטל במעבורת קטנטנה. זה היה כלי התחבורה היחיד שעוד הותר ליהודים להשתמש בו.

נחשבתי לזרה והייתי אומללה. הלימודים, שתמיד צלחתי בקלות רבה, לא הצליחו לי עכשיו. הייתי בפיגור עוד מהארלם, שם כמעט שלא למדנו דבר. למורה לא הייתה סבלנות או הבנה כלפי הקשיים שלי. בכיתה לא הצלחתי לעקוב אחר השיעורים, וברוב הזמן שקעתי בחלומות.

בסוף השנה הייתי היחידה שלא הורשתה לגשת לבחינות הקבלה לתיכון. בעזרתו של מנהל בית הספר היסודי בבנטפלד, שהעיד כי היו אלו הנסיבות הקשות שגרמו לכך שהייתי תלמידה חלשה, יכולתי לעלות לבית הספר התיכון היהודי ללא בחינות כניסה. […] בבית ספר זה למדתי עוד כמה חודשים. זה היה כיף. בכל בוקר החברות […] אספו אותי עם עגלת תינוקות ישנה, שלתוכה זרקנו את כל הספרים שלנו, וכך הלכנו שלושת רבעי שעה לבית הספר, משום שאסור היה לנו לנסוע בחשמלית.

היה צריך לגזור כל טלאי לפי קו מקווקו שהקיף אותו.

רות ואני, שאהבנו לעשות מלאכות יד, ישבנו סביב השולחן עם אימא וסבתא וגזרנו בשקדנות כוכב אחרי כוכב לפי הפס המסומן. אימא וסבתא תפרו אותם על הבגדים של כולנו. 

למחרת, ה־3 במאי 1942, יצאנו מהבית עם הכוכבים מוצמדים לבגדינו. אבא אמר שאין לנו במה להתבייש; יש לנו במה להתגאות! זה לא היה בדיוק תכשיט על שמלות הקיץ הנחמדות שלנו, אבל לא זכור לי שהתביישתי. זה בוודאי עזר שהיינו שתינו יחד ושהיו עוד ״ילדי־כוכבים״ שהתלוו אלינו בדרך לבית הספר.

הוא מסר אותו להרצוג, גרמני מומחה לעורות שבן־לילה הפך מפועל למנהל המפעל.  

המצב הלך והחמיר. החופש הגדול הגיע והרגשנו את המתח שהיה באוויר. 

באחד הימים באתי עם אבא למפעל וראיתי איך הוא רוצה לפתוח את הדואר, אך המנהל הגרמני עוצר אותו בתוקף כשהוא שם את היד על ערמת המכתבים ואומר: ״מר ריינר, מעכשיו אני הבוס כאן". הוא אמר את זה בהולנדית, בשפה נטולת גינונים ורגשות. אבא קיבל את הדין. הוא לא חשף בפניי את הכאב שבוודאי היה כרוך במסירת מפעל ריינקו שבנה בעמל רב ואשר נקרא על שמו, לידיים זרות. המפעל כבר לא היה שלו.

בספטמבר העבירו אותו לתפקיד אחר מטעם ״המועצה היהודית״. 

הוא עבד כמורה למסגרות בבית ספר להכשרה מקצועית – יהודי, כמובן – עבודה שהתאימה לו הרבה יותר.

אבא בילה לא מעט זמן עם חברו, בדרך כלל בבית השכן, גם כשהנאצים אסרו על היהודים לבקר בביתו של לא־יהודי. 

במאי 1942, כאשר הגרמנים פרסמו גזירה שחייבה את היהודים למסור דברי ערך, כמו תכשיטים, כלי כסף, שטיחים, תמונות וכו׳, ליאו הילן החביא אותם בשבילנו בביתו. מסרנו לו גם ספרים ואלבומי צילומים. 

לאחר המלחמה קיבלנו את הכול חזרה. הודות לכך קיימות עדיין התמונות הישנות שמלוות את הפרויקט הזה.

בתחילת 1939 מריון ואחותה הקטנה רות הגיעו להולנד בשני קינדר־טרנספורט נפרדים. לאחר כמה ימים בהסגר, הן הגיעו ל־Burgerweeshuis – בית יתומים שבו היו כמה ילדים יהודים.

רות, אחותה של מריון, יצאה ב־14 במאי 1940 במסגרת הקינדר־טרנספורט האחרון מאיימאודן שבהולנד, והעבירה את שנות המלחמה בוויילס.

בקיץ 1939 עברה מריון למשפחת אומנה.

שלוש שנים לאחר מכן, ביום שישי, הוריה האומנים החליטו להסתתר עם ילדיהם ולא לקחו אותה איתם. כשהגיעה מבית הספר הביתה, היא מצאה בית ריק. על השולחן במטבח היו מונחים פתק וטבלת שוקולד. על הפתק היה רשום כי עליה לפנות לאפוטרופסית שלה ״במחלקה לסיוע ליהודים לא־הולנדים״ של ״המועצה היהודית״. אישה זו הייתה מנהלת החשבונות בבית המסחר של אבא, רווקה שלא יכלה לארח ילדה בת ארבע־עשרה בחדרה השכור לשבת. היא טלפנה לאימא וביקשה שתקבל את מריון לסוף השבוע. 

עמדנו שם, נרגשות וחיכינו.

הנה היא! בקצה הרחוב צועדת לצד אדם מהמועצה היהודית.

רק כשעה קודם לכן, במשרדי המועצה היהודית, הוזמנה להתארח אצלנו לשבת. לא היה לה מושג לאיזו משפחה היא מגיעה! מפחיד! למרות זאת, ברור שהיא קיבלה את ההזמנה, שמשמעותה עבורה הייתה הצלה. לאן עוד יכלה ללכת לאחר שמשפחת כהן, משפחת האומנה שלה, נעלמה?