לפני המלחמה

הם עברו לגור עם סבתא טל, שהכינה להם דירה בקומה השנייה בביתה, משום שרצתה שסנדר ימשיך להיות קרוב אליה.

הם כבר לא היו צעירים כאשר אבא סנדר נולד. סבא שלמה היה בן 52 וסבתא הנרייטה בת 35. שלמה עבד כמנהל חשבונות בחברה של דודו. הוא נפטר בשנת 1927.

יעקב וז דיאס ייסד סוכנות ובית מסחר למסגור תמונות ולציוד נלווה, במיוחד המוטות מהם יוצרים את המסגרות. הוא היה ספק של גלריות, חנויות אמנות, צלמים ואחרים. יעקב חלה במחלת לב ואי־ספיקת כליות וסבל מאוד עד לפטירתו ב־7 בספטמבר 1928, בגיל 49.

היה לה שיער לבן מתולתל. לא הכרתי עוד מישהי עם שיער כזה... אני זוכרת שפעם הלכנו איתה ל״רופא בובות״ עם הבובה ה״פצועה״ שלנו שהסענו בעגלת קש ורודה. היינו מבלות  גם בוונדל פארק – אנחנו היינו במגרש המשחקים, וסבתא ישבה במרפסת של בית הקפה. זכורה לי גם פעם ששתי הסבתות לקחו אותנו ביחד.

ביום הן נסגרו כקופסאות, עם המצעים בתוכן, והיוו לנו במה עליה יכולנו לשחק. זה היה תכנון מקורי וביצוע מדויק. ניכר היה שאבא נהנה לבנות את המיטות האלה.

הדירה הגדולה השתרעה על פני שלוש הקומות העליונות בבניין בן חמש קומות – מהמרפסת ועד עליית הגג. החדר עם החלון הקטן מתחת לגג היה החדר שלי.

הסקה הייתה רק בקומת המגורים.
כאן גרנו עד יום הגירוש, ב־29 בספטמבר 1943.

סבתא טל גרה עוד שנתיים לבדה בבית ליד האמסטל, אבל לאחר פרוץ המלחמה בהולנד עברה אלינו לבית החדש. שם היא נפטרה ב־6 באפריל 1941, בגיל 72.

למדנו באותה כיתה וישבנו אחת ליד השנייה. לבשנו סינר. למדנו לקרוא ולכתוב בהולנדית וגם בעברית.

ב־5 בדצמבר חגגנו יום הולדת 7.

חילקנו ממתקים לכל ילדי הכיתה וגם למורה מתוך שקית נייר משולשת. אחר כך הורשינו לעלות לכיתה ד׳, בה למד חנן, ולחלק גם שם סוכריות.

משידע שלא יאריך ימים, הוא ניגש לסדר את ענייניו לקראת היום שבו כבר לא יהיה בין החיים. אחיה של אימא, הדוד ז׳אק, היה צעיר מכדי לקבל על עצמו את האחריות לחברה שהקים אביו.

סבא יעקב וז דיאס הציע לאבא סנדר להפסיק זמנית את לימודיו בדלפט, להתחתן עם ארוסתו פְרֵיי ולקבל על עצמו את ניהול העסק המשפחתי. סנדר הסכים. כאשר החל סנדר לעבוד בעסק בשנת 1928, היה העסק משגשג ומבטיח. אך באוקטובר 1929 קרסה הבורסה בניו יורק – אירוע שסימן את תחילתו של השפל הכלכלי הגדול ביותר בעולם. פעילות העסק דעכה וההכנסות הצטמצמו, שכן לאנשים לא היה כסף למסגר תמונות. רק כעבור שש שנים, עם התאוששות הכלכלה, ההכנסות מהעסק חזרו לרמה סבירה.

בשנת 1935 נסע אבי לפלשתינה כדי לברר מה הן האפשרויות הקיימות עבור המשפחה במידה ויבחרו לעלות לארץ. הוא הבין שלפני העלייה יהיה עליו לסיים את לימודי ההנדסה. כשחזר הביתה, המשיך אבא בלימודים, במקביל לעבודתו בעסק, כדי לקבל הסמכה כמהנדס חשמל. 

כיוון שלא נמשך לחקלאות, הוא בחר ללמוד נגרות רהיטים. הוא עבד בנגרייה במשך שלוש שנים ובמקביל למד שרטוט ומקצועות טכניים הקשורים לעבודות עץ ולבנייה. בשנת 1936 קיבל סרטיפיקט (אשרת עלייה) בעזרת הלוואה על סך 1,000 לירות ארץ־ישראליות (לא״י). באותה שנה התארס להלנה הוק, שאותה פגש במחנה של תנועת הנוער, ובחודש דצמבר עלה לארץ. בשנת 1937 עלתה הלנה, והשניים נישאו בחיפה.

כמובן שהיו גם דברים פחות נעימים אך הם היו זניחים. כל השנים האלה גרנו באותה כתובת, עד שבשנת 1940 פרצה המלחמה והצרות החלו.

היא קיבלה את התואר דוקטור במשפטים ב־1 ביולי 1919. תפקידה הראשון כעורכת דין היה כפקידה בכירה במזכירות העירונית. בהמשך עבדה באגודה לעבודה סוציאלית למען חולים יהודים באמסטרדם.
היא הייתה ציונית וחברה באגודת נשים יהודיות למען עבודה מעשית בפלשתינה, וכן חברה בוועד הפועל למען הגנה על נערות יהודיות.

עם מות אביו בשנת 1921, ירש דולף את חלקו בעסק של אביו, אך בפועל לא היה ממש מקום עבורו בעסק כשותף צעיר. הוא עזב את העסק המשפחתי והשתמש בכסף שקיבל כדי לרכוש עסק משלו, אשר למרבה הצער פשט את הרגל כעבור שנים אחדות. בהמשך עבד כסוכן של מוצרי יוקרה.

באותה תקופה התפתח שוק למכונות כביסה ביתיות, במיוחד בפרובינציות שבהן התגוררו משפחות מרובות ילדים, שעבורן הכביסה הייתה מטלה כבדה במיוחד. קורט בלוט החל לייבא מאמריקה את מכונות הכביסה ״איזי״. הוא הקים מערך שירות ומימון שאפשר לרכוש את המכונות בתשלומים. דולף היה אחראי על שירותי המימון. הוא טיפל בהלוואות ועקב אחר התשלומים עד לפלישה הגרמנית בשנת 1940.

נהגתי לבקר אותה בקביעות בזנדפורט, שאינה רחוקה מביתנו בבנטפלד. העובדה שהיו לה שני בתים – אחד בזנדפורט ואחד באמסטרדם – עשתה עלי רושם עצום. גולת הכותרת הייתה הדירה באמסטרדם, שבה היו שני חדרי שירותים! אחד ליד דלת הכניסה ואחד בקצה המסדרון, שנדמה היה לי כאין־סופי.

בקיץ 1941 סבתא נפטרה בגיל 80.

הייתי אז בת 11 ונעצבתי מאוד. היום אני רואה את זה בצורה שונה: הרבה סבל נחסך ממנה. לו נשארה בחיים, מן הסתם הייתה מוצאת את מותה בתאי הגזים, ובמידה שלא, היה עליה לשאת את הצער הגדול על מות שלושת בניה במחנות השונים.

לימים היא סיפרה לנו על החיים הטובים בפולין. מצבם הכלכלי היה טוב אבל במשך השנים הוא הורע. לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון היא עבדה כפקידה במשרד.

היא רצתה שגם אנחנו נלמד בבית ספר טוב שיאפשר לנו להשכיל ולהצליח.

קומת המגורים הייתה בקומה השלישית וכללה סלון, חדר אוכל, חדר עבודה ומטבח. מעליה הייתה קומה לחדרי השינה: חדר לאבא ואימא, חדר למרקו וחדר לסול ולי. דודה אווה התגוררה בקומה השלישית.

בכל כיתה למדו ילדים משלוש קבוצות גיל, כאשר כל ילד יכול ללמוד בהתאם לכישוריו ולפי הקצב המתאים לו. לא ישבנו בשורות, והיינו צריכים לבחור אילו מקצועות אנחנו רוצים ללמוד.

מכיוון שההשכלה בבית הספר המונטסורי הייתה כללית ולא־יהודית, הוריי דאגו להשלמת החינוך היהודי שלנו.

בהתחלה הלכנו בימי רביעי אחר הצוהריים לבית ספר יהודי, שם למדנו לימודי קודש. כשהגענו לגיל 9, החל להגיע לביתנו פעם בשבוע מורה יהודי פולני בשם מוּנדשְׁטוּק. הוא היה איש נחמד עם ראש פתוח, והיה עסוק מאוד כי עבר מבית לבית ולימד ילדים.

כל הניסיונות שלנו לדבר איתו עברית עלו בתוהו. הוא לא ממש הבין אותנו והופתע שאנחנו לא מדברים פולנית. יחד עם סבא אפרים נסעה כל המשפחה לחופשה בסכוונינגן. שחינו בים, כייפנו, אבל לא ממש היינו איתו כי לא הצלחנו לתקשר איתו.

הייתה זו התקופה שלאחר המשבר הכלכלי הגדול, ונדרש אומץ לא מבוטל לוותר על משרה טובה ולהיכנס לעסק לא בטוח. אבא, יוֹ ריינר, הקים את המפעל יחד עם גיסו מוישה אובסטפלד, בעלה של אחותו רנה. הגיסים חילקו ביניהם את העבודה ואבא היה אחראי על קניית העורות וחומרי הגלם ועל מכירת התוצרת.