הסתתרות

לבשתי בגדים של נער כפרי כדי שלא אבלוט. פגשתי את מר אַפֶּנצֶלֶר והוא אמר: ״הנה הכרטיס שלך להוחפיין. אני מזכיר לך שאתה נוסע כאילו לבד״. זו הייתה משימה קשה מאוד. הבנתי שאין הזדמנות שנייה. אסור לי לפשל.

מר אַפֶּנצֶלֶר יושב מולי. המסע נמשך שעתיים שנדמו כנצח. הנוף השתנה; ראיתי בתים קטנים ושדות. 

לצידנו ישבה קבוצה של נאצים שדיברו בקולי קולות. המדים שלהם היו מגוהצים ומאיימים. לפני שהגיע הכרטיסן כבר שמענו אותו מכריז בגרמנית שיש להציג תעודות. זה הפחיד אותי מאוד. כשהכרטיסן פתח את דלת התא, החבורה הנאצית, שמנתה ארבעה חיילים, צעקה ״הַייל היטלר״. הוא השיב להם בנפנוף יד וסגר את דלת התא בלי לבדוק. 

הרגשתי שניצלתי בנס. 

מר אַפֶּנצֶלֶר נעלם ואז הופיע חקלאי עם עגלה וסוס. הוא העלה אותי על העגלה. אינני יודע כמה זמן נסענו עד שלפתע הסוס נעצר והאיש אמר לי ״רד!״. ירדתי. עמדתי לבד בדרך העפר, מחזיק את התיק שאימא הכינה לי. הסוס והעגלה התרחקו. אישה צעירה באה לקראתי ולקחה אותי לאחת החוות. החוות היו צנועות וקרובות זו לזו.

מרקו, שכבר היה זמן־מה במקום, הרגיש בן בית וערך לי סיור. סיור קצר, כי הבית היה קטן וצנוע. היו בו שני חדרים: ״החדר הגדול״, ששימש כחדר מגורים וכחדר שינה ליַאן, יוֹ והילדים, ושם גם בישלו; וה״חדר היפה״ שהועמד לרשותנו. בכל בית כפרי בהולנד היה נהוג שיהיה ״חדר יפה״ – מעין סלון לאירוח. ״החדר היפה״ של יוֹ ויאן היה למעשה חדר נוסף, קטן יותר מהחדר שבו התגוררה המשפחה. היו בו שתי מיטות כפולות בנויות בקיר.

בבוקר אכלנו דייסה, בארוחת הצוהריים תפוחי אדמה עם מעט ירקות שיוֹ גידלה בחלקה ליד הבית ובשר חזיר או עוף, ובערב לחם עם ריבה. בסוף ארוחת הערב למדתי לעצום את העיניים כמו כולם ולהקשיב. יאן קרא את ״אבינו….״ והמשפחה התפללה בלי להזיז את השפתיים. אחרי התפילה החרישית הוא הקריא סיפורים, חלקם מהברית הישנה, וכולנו ישבנו בשקט והקשבנו. השגרה החדשה הייתה חד־גונית. ארוחה. תפילה. עבודה. ארוחה. תפילה. עבודה. ארוחה. תפילה. לא התלהבתי מהתפריט. אותן ארוחות כל יום. לעבוד בשדה דווקא אהבתי, וגם מדי פעם לטפל בחזירה העיוורת.

יוֹ ויאן היו מרשימים בלבביותם ובהבנתם.

יכולנו לצאת החוצה רק בחושך. נעלנו קבקבי עץ כמו הכפריים, ופסענו מעט בסביבה הקרובה של הבית, בשטח של כמה מטרים רבועים. מה שכן יכולנו לעשות בחשיכה, זה לחטוב את בולי העץ שהיו מונחים ליד הבית ולהכין אותם להסקה. אך באור היום היינו תמיד בתוך החדר. בפנים אפשר היה לדבר בקול רגיל, אבל לא היה על מה לדבר. כלום לא קרה.

היינו כמעט שנה במחבוא. מנותקים מהעולם. שנה וחמישה חודשים מאז הפעם האחרונה שראינו אותו. ישבנו סביבו, וניסינו להבין איפה היה ומה עבר עליו. קשה לומר מה היינו יותר – מופתעים או שמחים.

ההפתעה הלכה והתעצמה כשהוא סיפר את קורותיו מהיום שעזב את הדירה שלנו: איך נסע ברכבת באותו מסלול שאנחנו נסענו, ירד באותה תחנת רכבת והשתכן באחת החוות הסמוכות אלינו, אצל הוריה של יוֹ, משפחת מוס.

סול סיפר לנו: ״על אף שהחווה הייתה קטנה, כולם עבדו בה כל הזמן. היחס אליי היה כאל אחד הבנים. לבסוף נאלצתי לעזוב את החווה, לאחר ששכנים אוהדי נאצים החלו לרכל על כמה משונה זה שאני לא עוזב את החווה, מלבד ללכת לכנסייה, ושאף אחד לא בא לבקר אותי״. 

כך הסתיימה חוויית החווה שלו.

זה היה הסידור שבו הוא השתמש מדי יום, הרגל שסיגל לעצמו בתקופת ההסתתרות. אני משער שהעיסוקים הללו היו לו מקור נחמה וסדר ביום־יום חסר הקצב. אחרי המלחמה מישהו מצא את הסידור בשטח החווה ומסר אותו ליוֹ שמסרה אותו לנו. מאז הוא שמור אצלי ואני משתמש בו כל שנה ביַארְצַייט (יום השנה) של אבא.

ליד הבית פעל בית ספר, ואני משער שהמורה שהיינו צופים בו מהחלון עשה גם הוא תצפית עלינו. הוא שלח לנו את הספרים עם יאן. חזרנו ללימודים העצמאיים כמו בבית הספר המונטסורי. הגרמנית שלמדנו בבית הספר הספיקה לנו כדי לקרוא את ספר הנדסת המישור שוב ושוב.

המחשבה שיש שכן שיודע עלינו והוא מבין ללבנו וגם נותן לנו מתנות הייתה משמחת ונתנה לנו תקווה. יש שכנים טובים, יש אנשים טובים, ויש סיכוי שיהיה בסדר, שנצא מכאן ונחזור לחיים הרגילים.

הוא סיפר לנו שבאמסטרדם אין אוכל, הרעב כבד ואנשים מכנים את החורף הזה בשם ״חורף הרעב״. כדי להתחמם פירקו התושבים מהבתים הריקים של היהודים כל מה שהיה עשוי מעץ. אנשים היו מגיעים מהעיר לכפרים ומציעים חפצי ערך, תכשיטים או מטבעות זהב תמורת אוכל שעדיין היה בנמצא שם. באופן משונה, מצבנו היה טוב משל העירוניים. היה לנו חם ותמיד היה מה לאכול, גם אם לרוב זו הייתה דייסה.

ערב אחד אבא גילה בדייסה רימות. נוצר ממש משבר, אולי המשבר היחיד שהיה לנו מול המארחים במשך כל עשרים החודשים שהיינו שם. אבא סירב לאכול את הדייסה עם הרימות. זה היה מגעיל ורצינו לבשל תבשיל חדש. יוֹ אמרה בפשטות: ״תאכלו!״. כולנו סירבנו. והיא חזרה ואמרה: ״תאכלו״, הפעם בכעס. ״אם הייתם במחנה הייתם אוכלים את זה״. עד אותו רגע המחנה היה בשבילי מקום מעורפל, מין מקום שאם לא נדבר עליו – לא נגיע אליו. נושא המחנה מעולם לא עלה בשיחה בינינו ובטח שלא עם המארחים. ופתאום... אף אחד לא אמר הרבה. הוצאנו את הרימות מהדייסה ואכלנו.

יוֹ ביקשה שנעבור לגור בפינה בחצר הפנימית שבה נערמו חבילות הקש, בקשה שנענתה מצידנו ברצון. היא אפילו הייתה משמחת עבורנו. אבא ואימא נשארו לגור בחדר היפה, ואנו, שלושת המתבגרים, זכינו למעין יחידת דיור פרטית. למרות הקור העז בחוץ, הבידוד הטוב של קוביות הקש אפשר לנו לישון בחלל חמים. בהתחשב בנסיבות, היה זה מחבוא סביר מאוד.

גם מכשיר הרדיו הוסתר בערמת חבילות הקש – עבירה חמורה על החוק הנאצי, אפילו עבור מי שאינם יהודים. פעם בשבוע קיבלנו רשות להפעיל את המכשיר. היינו מצמידים אליו את האוזניים ומעבירים את החדשות ששמענו לשאר בני הבית. ידענו על כוחות בעלות הברית שנלחמים, על הפלישה לנורמנדי ועל המהפך במלחמה. ידענו שיש מקומות שכבר שוחררו. המתח גבר מיום ליום. בלילה שמענו מאות מטוסים מאנגליה חולפים בשמי הכפר הקטן בדרכם לברלין.

אני זוכר את יוֹ מרימה בזריזות קרש בתחתית ארון הקיר בחדר שלנו, שמתחתיו היו מדרגות למרתף קטן –  מחבוא תת־קרקעי רחב ונמוך מאוד, בערך בגובה מטר, חשוך לגמרי. שכבנו שם חמישתנו כמה שעות, נושמים בקושי, מקשיבים לכל רחש בחוץ. הזמן עבר לאט ונדמה היה כנצח, עד שיוֹ הרימה שוב את הקרש וחילצה אותנו בחזרה לחדר היפה.

אבא שתק והם לא הירפו. שכבנו ללא ניע ממש מתחתיו ושמענו איך חוקרים ומענים אותו. הם שאלו האם מסתתרים בבית עוד יהודים. אבא שתק. שמענו אגרוף ועוד אגרוף. הזמן כאילו עמד מלכת. כל נשימה שלו נמשכה כנצח. שמענו אותו נושם בכבדות, רועד, סובל... 

לא עשינו כלום... לא יכולנו לעשות כלום. 
ואז – ירייה אחת שאמרה הכול. 

כבר לא היה אכפת לי מכלום. הבנתי שאבא הקריב את עצמו למעננו ולא יכולתי לשאת את הכאב על האובדן. לא היה איך להתנגד. עלינו במדרגות. היו שם שלושה אנשי אס־אס. אחד מהם נתן לנו את הפקודה: ״ידיים מעל הראש״. שמנו את הידיים מעל הראש.

הוא התקרב לאימא ואמר לה: ״אימא׳לה, נתתי לבעלך יריית חסד״. אימא שמרה על שפתיים קפוצות, נטולות הבעה.

אמרתי לאימא שאני מרגיש סחרחורת, ואז התעלפתי... התברר שנפגעתי מכדור ברגלי, בלי להרגיש את זה באותו רגע.  

לפני שיצאנו לדרך הגיע קצין אס־אס לחקור את סול. הנאצים כבר מצאו את מחבוא הקש ובתוכו את מכשיר הרדיו.הקצין רצה לדעת מה עוד היה מוסתר שם, כסף למשל. מבעד להכרה מעורפלת, שמעתי שחוקרים את סול באכזריות רבה. הגרמני כמעט חנק אותו. הפעם אימא יכלה להתערב לפני שיהיה מאוחר מדי. אימא צרחה והגרמני הרפה. 

יצאנו  לדרך, העגלה רעדה וחבטה ללא רחם וכל קפיצה גרמה לי כאב רב. הקור היה עז והיה הרבה שלג.