החזרה לאמסטרדם

לא הייתי מודעת למאורעות האלה בזמן אמת, אבל כן הרגשתי בציפייה הכללית העולה מסביבי, שבקרוב יעזרו לנו לחזור להולנד.

ככל שחלפו הימים מבלי שדבר התרחש, חשתי באכזבה ובחוסר הסבלנות עולים ומתחזקים.

ואז הגיע היום שבו הופיעו משאיות... תחילת המסע שקראנו לו ״החזרה הביתה״.  

למחרת ההגעה ללייפציג חיטאו אותנו באבקת די.די.טי. נגד הכינים למיניהם. קצינים מהצבא ההולנדי היו אחראים על הטיפול בקבוצה ההולנדית. האוכל שחילקו במטבח ההולנדי לא היה טעים ולא היה מספיק. אצל חלק מהאנשים חזרה הבצקת עקב תת־תזונה. לכן הלכנו למטבח של לוקסמבורג, שבו האוכל היה טוב יותר. בחמשת הימים שהיינו בלייפציג, נעמי ואני נסענו בחשמלית, אף שלא היה לנו כסף. פשוט אמרנו שאין לנו והכרטיסן קיבל את זה. כנראה שהוא הבין מי אנחנו לפי הרזון ומצב הבגדים.

אלה היו בתים כמו בתי בובות, ללא חזיתות, שכנראה עפו כתוצאה מהדף ההפצצות. על רצפות הקומות עמדו עדיין רהיטים, ותמונות היו תלויות על הקירות. 

מהעיר דורטמונד זכורה לי תמונה אחרת: שדה רחב עם פסי רכבת ובאמצע עמוד שעליו תלוי שלט שמתנדנד ברוח ועליו כתוב “Dortmund Hauptbahnhof” (התחנה המרכזית של דורטמונד), כאשר בכל הסביבה לא נראה אף בניין – עדות להרס הרב.

מעניין לראות שבתעודה, במשבצת ״יעד מבוקש״, ביקשנו לרשום את הכתובת שבה גרנו באמסטרדם עד שגורשנו. הרי לא היה לנו מושג עד כמה בקשות לחוד ומציאות לחוד.

לא יכלו להעביר אותנו ברכבת כי גשרי הרכבת מעל הנהרות הגדולים שמחלקים את הולנד לצפון ולדרום טרם תוקנו.

קיבלו אותנו בחדר המתנה גדול בתחנת הרכבת.

הם בדקו את תעודות העקורים, ערכו בדיקה רפואית סופית ומילאו לנו כרטיס כ״שבים למולדת״.

מאחר שהיינו עדיין בתת־משקל, קיבלנו תלושים כפולים למוצרי מזון וגם תלושים לביגוד והנעלה. התלושים היוו הרשאה לרכוש סחורה בכסף: מוצרי מזון, ביגוד והנעלה. זה נראה יפה והגיוני, אבל הדבר הבעייתי היה שבשלב הזה כסף לא עמד לרשותנו ואי־אפשר ״לנעול״ תלושים בתור נעליים. אינני יודע אם בנוסף לתלושים, אימא קיבלה איזו הלוואה או מענק.

הבית היה בשכירות וגרו בו דיירים אחרים. היא התקשרה לחבר ושאלה אם נוכל להתארח אצלם. באישורו, אימא מילאה בטופס את כתובתם ככתובתנו. הוא ואשתו שיכנו אותנו בקומה העליונה, השלישית, בביתם הרחב במוצרטקאדה 9.

זה לא היה יותר משבוע, אבל כנראה ששהייתנו בביתם גרמה למתח. כשאימא נשאלה כמה זמן אנחנו עוד חושבים להישאר אצלם, היא לא היססה להודיע במקום: ״עד מחר בבוקר״, וכך היה.

רוב בני המשפחה, החברים והמכרים שלנו מלפני הגירוש לא היו עוד בחיים והם חסרו לנו. עדיין לא היה לנו בית ולא היה כסף.

היינו צריכים לבנות מחדש את חיינו.

כדי שיהיה בסיס כלכלי למשפחה, אימא ניגשה להחיות ולהפעיל מחדש את בית המסחר המשפחתי לחומרים למסגור תמונות, שאבא ניהל ושנשדד וחוסל על ידי הנאצים.

עם זאת, התעמולה הנאצית האנטישמית השפיעה על חלק מההולנדים ולא כולם שמחו לראות אותנו בחזרה. הרשויות לא הכירו כל כך בצרכינו המיוחדים והמיידיים, והקבלה הייתה בירוקרטית וצוננת. אבל אסור לנו לשכוח שגם ההולנדים סבלו קשות במשך חמש שנות שלטון נאצי של טרור וביזה.

מריון נרשמה לקורס כתבנות ועבדה יחד עם אימא בעסק, חנן הלך לתיכון מיוחד שאִפשר לגשר על הפער בלימודים, ואני למדתי בבית ספר מונטסורי שבו אִפשרו לי להתכונן לתיכון תוך שנה אחת. הרגשתי זרה שם, מאוד שונה מכולם אחרי המלחמה.

שם למדתי והצלחתי להשלים את הפער. יתרון נוסף ולא צפוי היה האווירה ששררה בחבורת בני הנוער הפוסט־טראומטיים שנאספה בבית הספר. לרבים היה צורך עז לדבר על מה שחוו. תמיד נמצאה אוזן קשבת, והשיחות שהתנהלו היו מעין פסיכותרפיה ״עשה זאת בעצמך״.

כאשר הקצין ראה את יוסט, הוא אמר: ״את זה צריכים לצלם, כי אחרת איש לא יאמין לי!״ שמו של הקצין היה בנימין אלזאס, יהודי שהכיר את משפחת לבנבך בשם. הקצין אלזאס היה טוב אלינו באופן יוצא מן הכלל. הוא ידע שהמצב בהולנד לאחר המלחמה גרוע בהרבה מהמצב בבלגיה, ולכן הוריד אותנו מהרכבת.

למרכז הגיעו נשים ישירות מאושוויץ וממחנות אחרים, והן כמובן דיברו כל הזמן על החוויות האיומות שלהן. לא בדיוק מה שהיה נחוץ לי באותו הזמן, הייתי מאוד אומללה ובודדה.

במשך היום הלכתי למשפחה אומנת. האיש, אדון ריינטיס, דיבר פלמית והיה מאוד נחמד ואמפתי. אשתו הצעירה דיברה אך ורק צרפתית, וכנראה לא ידעה מה לעשות איתי. היא השתדלה כמיטב יכולתה, אבל לא היה לה מושג מהמלחמה ומהמחנות. לא אהבתי להיות איתה. אחר הצוהריים הלכתי לבית החולים לבקר את יוסט. בערב חזרתי למרכז הפליטים.

יוסט יצר קשר עם נוטריון, כפי שאימא הדריכה אותנו לעשות במקרה שנישאר לבד. כך נודע לחברים של הוריי, חְרֵייטוקרל אדרסהיים, שברחו לבריסל בתחילת המלחמה, על קיומנו, והם באו לאסוף אותנו. הם הסתתרו בבריסל עם בתם יֶט, בת השתים־עשרה, ובאותה תקופה עוד לא חזרו להולנד.

דודה ברטה עזרה לנו מעל ומעבר. לאחר המלחמה היו כל כך הרבה סידורים והכול היה עוד כל כך קשה: יוסט היה חייב להגיע לסנטוריום, צריך היה לארגן עבורי בית ספר, לשכור דירה וכן לטפל בסידורים אדמיניסטרטיביים רבים, כמו הסדרת העיזבון של ההורים. גם איתי לא היה פשוט. הייתי בגיל ההתבגרות ואחרי שנים של חוויות קשות.

בסופו של דבר הוא שהה בסנטוריום בדורן במשך שנתיים, עד שהחלים משחפת. בימי ראשון נסענו לסירוגין, אני או אחת הדודות, לבקר את יוסט בסנטוריום. זו הייתה נסיעה שארכה יום שלם. המחסור ברכבות ובאוטובוסים ואי־ההתאמה בין לוחות הזמנים בתקופה שלאחר המלחמה האריכו מאוד את הנסיעה.

במהלך השנתיים הנוספות שגרנו אצל דודה ברטה, הלכנו יחד לבתי הספר השונים שלנו. שוב הייתה שיחה סביב השולחן, יוסט ניגן בפסנתר ושמענו הרבה מוזיקה. מכיוון שעברנו יחד את המחנות, חלקנו זיכרונות עצובים רבים והיינו מאוד קשורים זה לזו.

הייתה לנו תסבוכת ביורוקרטית: לאבא הייתה אזרחות אוסטרית שהשתנתה לאזרחות גרמנית אחרי האנשלוס. הוא סירב לקבל דרכון גרמני ובמקום זה הגיש בקשה לקבלת אזרחות הולנדית. המלחמה פרצה, ואנחנו נשארנו חסרי אזרחות. עכשיו הופענו ברשימה של אלו שהרשויות בהולנד ביקשו לבדוק את מצבם האזרחי. העניין הזה גרם לתסכול ולכעס רב.

הורשנו לצאת קצת מהמחנה... 

יום אחד קניתי לאימא פרחים בסיבוב שעשינו בכפר סמוך... רציתי לשמח אותה. הפרחים היו אדומים. שמחים. אימא לא שמחה בהם. היא לא יכלה לשמוח...

ידענו שמרקו יהיה בן שלוש־עשרה בחודש יוני, ולפיכך גם בר מצווה. חגגנו את בר המצווה. ברגע האמת זה היה אירוע עצוב מאוד. לכולנו, ובמיוחד למרקו ולאימא, המעמד הזה היה קשה וכואב מאוד. טקס בר המצווה היה סוג של חזרה לחיים נורמליים. כמעט נורמליים. כמו ללכת, אבל עם צליעה.

היא לא הייתה היחידה. היה קיים ניגוד גדול בין הציפיות של אלו שחזרו מהמחנות או ממקומות המסתור לבין קבלת הפנים הקרירה שבה נתקלו, במיוחד מצד פקידי הממשלה.

כמובן שהיו גם כאלה שהבינו לליבנו וניסו לעזור. שכנה אחרת ששמרה על המעיל האהוב על אימא, החזירה לה אותו. שכנים אחרים החזירו לנו תמונה, ואפילו קיבלנו בחזרה את משחק המֶקָּנוֹ, משחק ההרכבה שלנו. אני זוכר שסחבנו את הקופסאות הכבדות לדירה החדשה שלנו.

חיכינו בבית ההלוויות במוידרברך. כשארונו של אבא הגיע, נערכה הלוויה מכובדת מאוד על ידי הרב הראשי של אמסטרדם. אני לא זוכר הספדים. סול, מרקו ואני אמרנו קדיש, ואז נסענו הביתה עם עוד אנשים שהצטרפו.

היו שמועות. חששנו שהיא לא תחזור, שאין למי לחכות. כמעט ולא היה לנו מידע על מה שעלה בגורלה מאז היום שבו נלקחה לווסטרבורק. ידענו שכחצי שנה לאחר מכן, במאי 1943, היא נשלחה מהמחנה ל״מזרח״.

במפגשים האלו מצאנו אחד את השני, צעירים וצעירות יהודים. לכל אחד היה הסיפור שלו מהמלחמה. הדיבור על מה שעבר כל אחד היה קצר וענייני. מספיק היה שידענו שאנחנו נושאים צלקת דומה.

לא היה צורך להרחיב. סיפרנו פרטים כלליים. סיפרנו גם אנקדוטות מצחיקות מהימים ההם. ואחרי זה היה לנו כיף. היינו צעירים תאבי־חיים. רצינו להתמסר לשגרה ולמה שיש לחיים להציע.

בסופי שבוע התכנסנו ופגשנו חברים. שמענו הרצאות משליחים שהגיעו מהארץ ולפעמים גם מחיילים ששירתו בבריגדה היהודית והיו מוצבים בהולנד. השתתפנו בסמינרים והלכנו למחנות הקיץ של התנועה.